רק שלא ירדמו לי...(הדרך להעביר מסר לקהל)
מאת: ד"ר אורלב לוי- ניסנבוים

לא יצאו בעברית הרבה ספרים על פרזנטציות. הנושא הזה, שמעסיק כמעט כל מנהל ורבים נוספים נותר נושא לסדנאות הדרכה במקרה הטוב ולידע אינטואיטיבי במקרה היותר שכיח. הרי כל אחד יכול להכנס ל – PowerPoint ולהכין "מצגת". לכן, כשהגיע לידי ספרו של דר' לוי – ניסנבוים, פתחתי אותו בתקווה גועשת. ומה רבה הייתה האכזבה. לא שאין בספר רעיונות טובים מאוד. יש כאלה לא מעט. אלא שהם פזורים להם, פרורים פרורים, בסבך עמוס וטרחני של מלל, ללא כל הבחנה בין עיקר וטפל וללא כל עזרה ויזואלית משמעותית שתקל על צליחתו של הספר.

המחבר מנסה להקיף את הכל, גולש לפרוט יתר של דברים שוליים ומדלג בקלילות מעל נושאים חשובים תוך הסתפקות באמירות כלליות מדי. נוסיף לכך את סגנון הכתיבה הדעתני, חסר הצניעות וחסר המיקוד ונקבל ערב רב של רעיונות טובים וגרועים, גלישה בלתי פוסקת לטריויאלי ואסופה בלתי קריאה עד כדי משעמעמת בחלק לא מבוטל של הפרקים. לכל אורך הספר המחבר מחלק הוראות לקוראיו בנוסח "שננו שורה זו והטמיעו אותה בתודעתכם" (עמ' 11) כאילו שזה הדבר החשוב ביותר שתשמעו בעשור הקרוב. ומהי אותה בשורה שאנו מצווים לשנן ולהטמיע? שהמטרה העיקרית של המרצה היא להעביר מסר. נו..באמת. המחבר היודע כל הזה מתימר גם לזהות את עמדתם של קוראיו: "אני יודע שאתם לא כל כך אוהבים לעמוד בפני קהל ולא כל כך נהנים מהסיטואציה המביכה הזו"? מאיפה אתה יודע?

אחת הבעיות הבסיסיות של הספר הזה שהכותב לא הגדיר לעצמו למי הוא מיעד את הספר הזה. האם לסטודנטים? (שזה הקהל המהווה את עיקר ניסיונו של המחבר כמרצה), למנהלים?, למציגים בכנסים? (שגם בזה הוא נוגע בחלקים שונים של הספר). האם לקהל טירון או למטיבי לכת? בלי ההחלטה הזו והניסיון לענות לצרכים של כל הקהלים גם יחד – אי אפשר לכתוב שום ספר הדרכה. התוצאה היא לעתים עצות בנאליות מדי לקורא שכבר העביר מצגת או שתיים בחייו, עצות כלליות מדי כמו: "שליטה בחומר, אימון".. ועד לעצות מופרכות כמו: "אם אין לכם בטחון עצמי אז תדאגו שיהיה לכם בטחון עצמי" (עמ' 16) (בלי לפרט כמובן איך נדאג שיהיה לנו בטחון עצמי, בין היתר משום שעוד לא המציאו מרשם לענין הזה).

פרק טרחני ומיותר עוסק בפרוט עמוס לעייפה בסוגית משך זמן ההרצאה (כולל צווי חד משמעי "לא לדלג על פסקה זו" עמ' 25). הייתי מעדיף שהמחבר ישיאר בידי קוראיו את החופש להחליט על מה לדלג ועל מה לא, ובעיקר כאשר ניכר שהוא לא מצליח להבחין באמת בין האיזוטרי, האנקדוטלי ובין החשוב באמת. בטפלו בסוגית הזמן הוא גולש להתפלספות לגבי ההבדלים בין הרצאות בוקר, הרצאות לפני ארוחת צהריים, ארוחות אחרי ארוחת צהריים והרצאות ערב. מרחיב בדוגמה של איך לא עומדים בזמנים בכנסים כאשר כל מרצה מאחר במספר דקות ובסופו של דבר הן מצטברות לסטיה משמעותית מלוח הזמנים שתוכנן. החלק הזה מתפרס על פני 10 עמודים תמימים, שניתן היה לסכמם בשני משפטים קצרים. אחרי המסע המיגע הזה בסוגיה כל כך שולית לענין המרכזי נשאר כבר מעט מאוד כוח להמשיך לחפש את אותם רעיונות טובים המופיעים בספר מדי פעם כמו למשל "שיטת המגרות" המודגמת כראוי ומהווה טכניקה טובה לארגון תוכן. זה גם אחד המקומות הבודדים בו הטקסט מלווה במחשה גרפית רלוונטית (מקום אחר בו טורח המחבר להשתמש בהמחשה גרפית הוא בהוראותיו כיצד להגיע לחיפוש תמונות בגוגל – ועל זה דווקא לא היה צריך לבזבז את המאמץ הגרפי, אבל שוב מודגמת חוסר היכולת להבחין בין חשוב ללא חשוב). חבל שספר שעוסק בנושא כל כך ויזואלי ממעט כל כך בהמחשה ויזואלית של דבריו.

דוגמה לעומס היתר בה לוקה הספר כולו ניתן למצוא למשל בפסקה הבאה (ציטוט מדויק): "טכניקת הסעיף השונה (על פי רוב צבעוני): בכל תוכנת מצגות ניתן להגדיר מאפייני גופן (font) ברמה של הגדלת הגופן, הבלטה (bold), קו תחתי (underline), והטיית כתב (italic) וכמובן צבע הגופן" (עמ' 46). וכל זה בפרק העוסק בשימוש ויזואלי לארגון תוכן, ממש לא בהדרכת מחשבים. לשם מה פרוט היתר הזה? האם באמת צריך לשפוך לתוך מאבד התמלילים כל פיסת מידע שאתה יודע? לעומת זאת, באחת הסוגיות המרכזיות בתחום הפרזנטציות סוגיית בניית הסיפור, הסעיף העוסק "באיך יוצרים סיפור עלילה" (עמ' 50-52) ממש לא מצליח לענות על השאלה הזו. נוצר הרושם שהמחבר יודע שסיפור הוא דבר חשוב בפרזנטציה ולא ממש יודע איך לבנות את הסיפור הזה.

את רוב העיסוק בנושא ארגון המצגת מבסס המחבר שיטה מרכזית אותה הוא מאמץ בהתלהבות:

"Tell them what you gonna tell them, Tell them, Tell them what you have told them"

הענין הוא שזה גם לא מקורי, גם לא מחדש וגם לא מספיק עמוק כדי לבסס על זה את כל מבנה התוכן של מצגת, מה גם שבחלק גדול מהמצגות השיטה הזו גם לא יכולה לעבוד. בקיצור, טיפול פשטני מדי בנושא חשוב מדי.

הפרק הבעייתי ביותר בספר הוא זה העוסק בעיצוב. ברור מיד שלמחבר אין ממש הבנה בעיצוב ולכן הפרק מלא בקלישאות וחסר אמירה אמיתית, אבל גם לא חסרות בו טעויות והטעיות. הוא מקדיש הרבה מאוד זמן ומלל לעיסוק בסוגית גודל הגופן אבל מתעלם לחלוטין מסוגיה חשובה בהרבה והיא בחירת סוג הגופן למצגת, נושא שלא מוזכר ולו במילה אחת. יש בו המלצה תמוהה שהקונטרסט הטוב ביותר הוא צהוב וכחול "לא משנה אם הטקס הוא כחול והרקע צהוב או להיפך" עמ' 62 אך סותר את עצמו 20 שורות מאוחר יותר ואומר "אופן ניגודיות זו – כתב בהיר על רקע כהה – פחות חביב על הקהל הן פיזיולוגית והן פסיכולוגית" (עמ' 63) – אז זה כן משנה או לא משנה? בכל מקרה, הקונטרסט צהוב וכחול אולי מועדף פיזיולוגית אבל כאמירה עיצובית זו אמירה אומללה.

פרק העיצוב כולל עוד כמה אמירות בעייתיות. לצד ההמלצה להשתמש ב –cartoons כדי "להרטיב" (כך במקור) את המצגת – המלצה מאוד בעייתית, ולצד המלצה נכונה להמנע משימוש בקליפארט של אופיס, המחבר ממליץ לגבי תמונות: "בחרו במשהו קטן, פשוט ומשעשע, בחרו משהו לא מתוחכם מדי, בחרו משהו ברור ומובן בצבעים תוססים ובכל תוכלו להרטיב מעט את המצגת שלכם"(עמ' 75). אלה שיקולים וקריטריונים רציניים בבחירת תמונות? ממש בורות. אבל שיא החוצפה היא ההמלצה למצוא תמונות בגוגל. אין מעצב רציני שיתמוך בהצעה הזה משני טעמים – בעיית הרזולוציה ובעיית זכויות היוצרים. במקום אחר בספר המחבר מדקדק בנימי הנימים של הצורך להקפיד ולצטט במדויק מקורות אקדמיים, אבל מתעלם לחלוטין מבעית הפרת זכויות היוצרים בשימוש בתמונות וממליץ ללא בושה להפר זכויות יוצרים על ידי גניבת תמונות מגוגל. לו היה טורח קצת יותר היה מגלה כמה אתרים מעולים המקנים זכויות להשתמש בתמונות מצוינות (ברזולוציה מקצועית)...ובחינם.

הספר ממשיך לחלק "טיפים" על ימין ועל שמאל, בכל נושא ותת נושא: ארגון התוכן, שימוש בקריקטורות, בדיחות, התמודדות עם טלפונים סלולריים של הקהל, מידת הקשב, גודל הקהל, וידוא קליטת המסר, שימוש בדוגמאות, שקף סיום, הצורך בגיבוי, ההבדלים בין שימוש במחשב נייד ודיסק און קי...בליל רב של רעיונות, חלקם לא רעים בכלל אבל כולם שקועים עד צוואר בים של מלל, דווקא המלצה טובה שיש בספר "פחות = יותר" שהיא באמת מרכזית להצלחה של מצגת – לא מיושמת על ידי המחבר בספר שלו עצמו. הוא הצליח להוכיח ש"יותר = פחות".

לסיכום: למרות לא מעט רעיונות והמלצות טובות ונכונות הפזורות בספר הזה, העומס והצורך לצלוח אין סוף מלל לא ממוקד, המתובל בחשיבות עצמית וטון דעתני ומתנשא, הופכים את המחיר לכבד מדי. שוב חבל שלוי - ניסנבוים, כמו מחברים רבים אחרים במקומותינו ויתר על שירותיו של עורך מקצועי (לא עורך לשוני, אלא ממש עורך תוכן). עורך טוב היה יכול להפוך את הספר הזה לספר ראוי ולברור את המוץ מתוך התבן. ללא עריכה נותרנו עם ספר יומרני, המנסה להקיף יותר מדי ללא מיקוד ולכן גם איכויותיו הפוטנציאליות נבלעות ודוהות מבלי להצטבר לאמירה חדה, עקבית ומשמעותית. למרות ציפיותי ותקוותי, בנושא פרזנטציות נצטרך להמשיך ולהסתמך על ספרים מחו"ל. בינתיים.